קבלה
הוד היא הספירה השמינית והמשלימה של נצח. היכן שנצח דוחפת קדימה, הוד יודעת מתי לסגת. היכן שנצח טוענת, הוד מקבלת. זהו ההוד שצומח מענווה — ההכרה במה שגדול מעצמך.
אהרון הכהן הגדול, שאהב שלום ורדף שלום, שנכנס לקודש הקודשים בדבקות שקטה ולא בכיבוש הרואי, הוא הארכיטיפ של הוד. השורש "הוד" מתחבר ל"הודיה" (תודה) ול"הודאה" (הכרה) — היכולת לומר "תודה" ו"טעיתי" באותה כנות.
הוד היא הרגל השמאלית של העץ, הכליה השמאלית. היא מייצגת תפילה, דבקות, כנות ויופי הכניעה. בעוד נצח יוזמת נבואה — הקול האלוהי המדבר דרך אדם — הוד מקיימת תפילה — הקול האנושי הפונה אל האלוהי.
התלמוד מתאר את נצח והוד כ"שתי הכליות שיועצות". כליה אחת (נצח) מייעצת פעולה, יוזמה, תנועה קדימה. השנייה (הוד) מייעצת עיון, ריסון והכרה כנה במציאות. אדם חכם מקשיב לשתיהן.
במחזור התפילה, הוד מקבילה לתפילת מנחה — המוצעת לא באנרגיה הנלהבת של הבוקר ולא במשמעת הערב, אלא באמצע עבודת היום, כמעשה שקט של פנייה אל אלוהים בתוך רעש החיים.
הוד מקבלת את האנרגיה הקדימה של נצח ומעבדת אותה לצורה שניתן לתעל דרך יסוד אל מלכות. אם נצח היא זרוע החרב, הוד היא המגן — לא פסיבית אלא סופגת, מפנה ומזככת באופן פעיל.
יום ה' של הבריאה — שריצת יצורי הים והעופות — מקביל להוד. יצורים אלו ממלאים את העולם בחיים לא דרך כיבוש אלא דרך שפע, כל אחד שירה של שבח ליוצרו.
תגובת אהרון למות שני בניו בחנוכת המשכן: "וידם אהרון" (ויקרא י:ג). שתיקה זו לא הייתה תבוסה אלא הצורה העמוקה ביותר של הכרה — קבלת מסתורין הדין האלוהי ללא תלונה. זהו הביטוי העליון של הוד.
תפילת "מודה אני" הנאמרת עם ההשכמה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך." לפני כל מחשבה, לפני כל מעשה, המילים הראשונות של היום הן הוד טהור — הכרת תודה והכרה.
תלמיד שמודה שאינו יודע. מנהיג שאומר "טעיתי". מתפלל שעומד בתפילה לא לדרוש אלא לקבל. כולם הוד בפעולה.
ויקרא י:ג: "וידם אהרון." הזוהר מסביר ששתיקת אהרון הייתה בחירה פעילה — כניעה לרצון האלוהי שהרימה אותו מעבר לדיבור.
תהילים ק: "בואו שעריו בתודה, חצרותיו בתהילה." תודה חולקת את שורש הוד. שערי האלוהי נפתחים דרך הכרה.
זוהר על הוד: הוד מתוארת כתכונה ש"מכירה" — היכולת לתפוס את אמת המצב ולהגיב בענווה ולא באגו.
הוד מלמדת שהוד אמיתי בא לא מטענה אלא מהכרה — האומץ להודות במה שאיננו יודעים, החסד להודות על מה שלא הרווחנו, והענווה לשרת דבר גדול מעצמנו. בעולם שמרומם כיבוש, הוד מזכירה לנו שהניצחונות העמוקים ביותר מושגים בשתיקה.